טור אישי מאת: אגי גולן, אמא של אילון, תושבת מיתר
לפני שנים רבות אילון נסע עם אבא שלו למסע לפולין. ניצלתי את ההזדמנות ולקחתי את שני האחים שלו לטיול.
כשהגענו למלון – אני זוכרת שהאח הצעיר של הסתכל עלי ושאל: "רגע, אבל אנחנו בקומה שניה… יש מדרגות ו… אין מעלית"?
רק אחרי יומיים הפסקנו לראות את ה"מפגעים הלא נגישים" והתחלנו ליהנות מהטיול.
משפחה שיש לה ילד עם צרכים מיוחדים מַפנה באופן טבעי את כל תשומת הלב אליו. אין כמעט רגעים של חיים רגילים עבור האחים.
ההורים כואבים את האובדן של "הילד הבריא", ועושים מאמץ גדול לטפל בו ולחזק אותו,
אבל חשוב גם לנרמל את החיים של האחים, הילדים "הבריאים :"לטייל איתם או לעשות ספורט אתגרי בלי לחפש איפה נמצא השביל הנגיש.
כי איכשהו שנים אחר כך, כשהילדים כבר נהיו גדולים, אני פתאום שומעת משפט מאחד האחים: ״לא היה מקום בשביל הקשיים שלי.״
האמת היא שההורים מתקשים גם לתת זמן לעצמם. אני לא הרשיתי לעצמי לבלות בראש חסר דאגות בלי לחשוב שהילד שלי יושב בבית בכיסא גלגלים ואני כאן מרשה לעצמי ליהנות.
נכון, אי אפשר לברוח מהמציאות, אבל הפוקוס לא צריך להיות רק על הילד הנכה.
מידת ההכלה והסבל הבלתי נראה של כל הסובבים היא גדולה ולא מקבלת תשומת לב מספקת .
היום אני מלמדת את אילון לשוחח על כך עם הילדים הצעירים והמשפחות, ולעודד הורים לתת לכל ילד תשומת לב שווה ככל הניתן. לתת לגיטימיות לבילוי מועדף של כל אחד לפי צרכיו ויכולתו, בלי להרגיש ייסורי מצפון.
דף הבית » כתבות ותוכן » פתאום הוא הסתכל עלי ושאל: "אמא, אנחנו בקומה שנייה ואין מעלית?"