אני סגן י׳, מסיים עכשיו קורס-טיס במגמת קרב. אני מגיע ממשפחה בת 7 אחים. שני האחים הבכורים במשפחה חלו במחלת ״דושן״, מחלה מולדת שלאט לאט מנוונת את השרירים לאורך החיים אך ללא כל פגיעה שכלית.
כשהייתי בן 16, אחי רפי, שהיה אז בן 24, נפטר. זו הייתה הפעם הראשונה שנאלצתי להתמודד עם אובדן קרוב, וגם הפעם בה נפל לי האסימון שהמחלה קיימת. עד אותו הרגע, למרות ההבדלים הפיזיים, לא באמת הרגשתי שאחיי שונים ממני.
כשהגעתי לשלב "השכלה", לאחר שנה וחצי בקורס-הטיס, אבי נדבק בקורונה ומצבו הדרדר. הוא אושפז בבית החולים למשך שלושה חודשים, שבסופם נפטר. הרגשתי שהנוכחות שלי בבית נדרשת וחשובה – בין אם בתמיכה באחיי הקטנים או בניהול משק הבית. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הטלתי ספק על המשך השתתפותי בקורס. חשבתי המון באותה התקופה וניסיתי להבין מה יותר יקר – מחיר הויתור על הגשמת החלום של אבי ושלי, או מחיר ההסתכנות בהתפרקות משפחתי. שלושה חודשים לאחר מכן הקושי גבר, כאשר מחלת הדושן של אחי, אלעד, שהיה בן 33, החמירה וגם הוא נפטר.
הסגל בבית-הספר לטיסה תמך בי מאוד ואפשר לי חופש פעולה מלא וזמן בית לפי צרכי, כמובן שלצד התחייבות למילוי חובותיי. החלטתי להמשיך בקורס לאחר שאחיי הקטנים הוכיחו לי שהם מסוגלים להסתדר מצוין, גם ללא נוכחותי הקבועה בבית.
הסיבה המרכזית להצלחה שלי היא שכל חיי צפיתי באחים שלי – היו להם אתגרים פי כמה גדולים משלי. הכלים שלמדתי מהם תרמו ועזרו לי לצלוח קשיים שונים ובעיקר להכניס הכל לפרופורציות. לכל אורך הדרך היה לי ברור שהאתגרים הניצבים בפניי בקורס-טיס, כמו לנווט כמה קילומטרים בלילה עם תיק על הגב או לחוות גיחה כושלת באוויר ומיד לאחר מכן להתכונן לזאת שאחריה, לא משתווים לאתגרים האמיתיים שחוו אחיי.
פורסם בתאריך 28.06.2023 סגן י'
