טיפול בתסמיני המחלה
כאשר אין דיסטרופין בגוף, השריר נפגע והגוף מנסה באופן טבעי לתקן את הנזק הזה באמצעות התחדשות השרירים.
מצב מתמשך זה של ניוון והתחדשות שרירים מייצר השפעות אחרות כגון דלקת, חוסר איזון של הסידן, דלדול במקורות אנרגיה תאית, ותפקוד לקוי של הלב.
גישות הטיפול התרופתי עבור מחלת הדושן מתמקדות בשיקום הנזק שנגרם עקב המחסור בדיסטרופין. רקמת שריר שאבדה מוחלפת ע"י רקמה צלקתית (פיברוזיס) ורקמת שומן. תרופות יכולות לעזור בהגברה של גדילת השריר כפיצוי על איבוד רקמת השריר. לחילופין הן יכולות לדכא את המערכת החיסונית או לעכב התפתחות של רקמה צלקתית.
החסרונות העיקריים של הטיפול התרופתי הוא בכך שמטרתו לטפל בסימפטומים של המחלה, לא בסיבה ושלעיתים יהיה הטיפול כרוך בתופעות לוואי. אולם כאשר הטיפול עובד, הוא יכול להאט את קצב התקדמות המחלה. כמו כן, השימוש בתרופות הוא קל ויעיל – הן ניתנות דרך הפה ופועלות על כל השרירים בגוף. לפעמים תרופות המשמשות לטיפול במחלות אחרות נמצאות יעילות גם בטיפול בחולי דושן. כיוון שכבר יודעים את השפעת התרופות על הגוף, ניתן להאיץ את המעבר לשימוש קליני בחולי דושן.
ניתן לחלק את הטיפול התרופתי לפי המאפיינים הבאים:
- תרופות אנטי דלקתיות
- תרופות המפחיתות פיברוזיס
- שיפור תפקוד שריר הלב
- הגנה על השרירים
- ויסות מאזן סידן
- שיפור אנרגיה תאית
מטרתן היא להפחית את הדלקת ולייצב את ממברנת השריר.
בעקבות הרס השריר מגיעים לאזור תאי מערכת החיסון במטרה לסייע בחידוש הרקמה, תאים אלו משחררים מגוון של חומרים דלקתיים. השרירים של אנשים עם דושן נמצאים כל הזמן במצב של דלקת.
קורטיקוסטרואידים – פרדניזון, ודפלזקורט הינם קבוצה של תרופות שתפקידן לדכא את המערכת החיסונית על מנת להפחית את ההיווצרות של רקמה צלקתית. טיפול זה הינו חלק מהסטנדרט הטיפולי במחלת דושן כיום מפני שהם מעכבים את התדרדרות המחלה ומשמרים תפקוד פיזי. יש לזכור כי לטיפול לאורך טווח ישנן תופעות לוואי.
ישנו כיום טיפול בשלבי מחקר מתקדמים הנקרא ומורולון אשר פועל בצורה דומה לסטרואידים אך עם פחות תופעות לוואי.
פיברוזיס- הינו תהליך שבו רקמת השריר נהרסת ומוחלפת בצלקת של רקמת חיבור. זוהי תופעת הלוואי העיקרית של מחלת דושן-בקר והיא פוגעת ביכולת השריר לתפקד.
החלבון העיקרי של הפיברוזיס הוא קולגן ונמצא קשר ישיר בין רמת הקולגן והרס השריר בחולי דושן. העלייה של רמות הקולגן בשריר מפעילה מעגל שבו יותר סיבים נפגעים ורמת רקמת החיבור עולה יותר. הפחתת פיברוזיס עשויה לסייע בהפחתת פירוק תאי שריר בוגרים ההפחת של איבוד כוח השריר.
איבוד חלבון הדיסטרופין משפיע גם על כלי הדם, כך שהיכולת להרחיב את כלי הדם בלב ובשריר נפגעת. בנוסף, הלב הוא שריר ומושפע מהיעדר דיסטרופין.
ישנם מספר טיפולים בפיתוח שעשויים להשפיע גם על שריר השלד וגם על שריר הלב. עם זאת, אסטרטגיות מסוימות מכוונות בעיקר ללב.
שימוש בהתערבויות לבביות ידועות - מעכבי אנזים הממיר אנגיוטנסין (ACE), חוסמי קולטני אנגיוטנסין (ARBs), אפלרנון או חוסמי בטא - הם חלק מניהול הטיפול בלב במסגרת הסטנדרט הטיפולי במחלה.
מספר אפשרויות טיפוליות מתכוונות לעודד את צמיחת השרירים ולמנוע את פירוקם.
ישנן אסטרטגיות רבות שניתן לחקור בתחום זה, כולל גישות לשיפור יכולות התיקון של השריר, הגנה על השריר מפני התמוטטות, הפחתת דלקת ופיברוזיס, או גרימת התפתחות שרירים.
בגלל חוסר היציבות של מעטפת השריר בהיעדר דיסטרופין, יכולות להתפתח דליפות בקרום תאי השריר. דליפות אלו עלולות לאפשר ליותר מדי סידן לזרום פנימה והחוצה מתא השריר, לשבש תפקודים תאיים אשר מחמירים עוד יותר את אפשרויות התיקון של השריר. לכן, אחת מהגישות הטיפוליות בפיתוח תרופות הינן תרכובות שמטרתן לסייע לווסת את זרימת הסידן בשריר.
מיטוכונדריה היא מבנה מיוחד בתוך התא המספקת אנרגיה כימית להפעלת הפעילויות שלו, כגון תיקון תאי שריר.
בהיעדר דיסטרופין בתאי השריר המיטוכונדריה עובדת באופן לא יעיל. בתאי השריר של אנשים עם דושן-בקר חסרה מיטוכונדריה יעילה בתאים. ישנן השערות כי על ידי הגדלת או שיפור המיטוכונדריה בתאי השריר, ניתן לשפר את התפקודים שלהם.
